משהו קצת שונה

בהמשך לפוסט הקודם, יצא שכתבתי סיפור בדיוני על מלצרית. אני חושבת שהפעם האחרונה שכתבתי ממש סיפור הייתה בחטיבה. אשמח לשמוע מה אתן חושבות, או אם מצאתן שגיאות כתיב 🙂

התחלתי לעבוד בבית קפה חדש. כבר תקופה ארוכה שאני חולמת לעבוד בבית קפה, להגיע לעבודה עם קוקו מתוח וחולצה חלקה, לחייך לקשישים חביבים ולדבר אליהם בקול רם וברור. התגעגעתי לאחווה הזו שנוצרת עם הזמן בין המלצרים, המבט החטוף שכולם מחליפים כשנכנס הלקוח הקבוע שמזמין עוד ועוד כוסות קרח, והשוואת הטיפים. רציתי כבר לדעת איזה סוג אוכל מגישים בבית הקפה שאעבוד בו, ומה מתוך התפריט מותר לעובדים להזמין בהפסקה. הקופסאות שבתוכן אני שומרת את המטבעות והשטרות של הטיפים החלו מתרוקנות לאיטן, וידעתי שהגיע הזמן למצוא בית קפה חדש. זה היה סוף החורף, הסוודר שלבשתי נראה היה גדול ומחמם למסתכל מבחוץ, אבל בעצם היה דקיק יחסית, מתאים להליכה רגלית. למרות זאת, כשנכנסתי לבית הקפה הרגשתי איך הפנים שלי מאדימות ונהיות לחות. הורדתי את הסוודר, אבל החימום במקום היה חזק ואני המשכתי לנטוף זיעה. מנהלת המקום אמרה שאכן מחפשים עובדים חדשים, וקבעה לי משמרת ראשונה למחרת בבוקר.

כשהגעתי למחרת, הצמידו אותי למלצרית ותיקה שהסבירה לי את עקרונות התפריט, איך נהוג לקחת הזמנה מלקוחות, שלבי הפינוי והגשת מגבונים וקיסמים, וכיוצא בזה. מערכת ההקלדה במחשב הייתה מסובכת, ולקח לי זמן להבין איך להפיק הזמנות שיצאו מספיק ברורות כך שהטבחים והבריסטות יבינו את הבקשות של הלקוחות, אבל ידעתי שעם קצת אימון גם על זה אשתלט. לקראת סוף המשמרת המלצרית האחראית על ההתלמדות שלי הציגה בפניי את דף המשימות היומיות. "הדף מתעדכן כל שבוע", היא הסבירה, "כל יום יש משימה יומית אחרת, וכל שבוע הן מתחלפות בהתאם לצורך". המשימה של היום הייתה להחליף את המים של הדגים באקווריום. הדגים היו נראים די אומללים. המים שלהם באמת היו מטונפים וזקוקים להחלפה, האצות עשויות הפלסטיק היו מנותקות מרצפת האקווריום וריחפו במים, והאבנים המלאכותיות נראו מזוהמות. הוצאתי את הדגים אחד אחרי השני בעזרת כוס מים והנחתי אותם במיכל זמני. אחר כך שפכתי את מי האקווריום, קרצפתי אותו עד כמה שיכולתי, החזרתי את התפאורה ואת המים ואז גם את הדגים. בדרך כלל אין לי יותר מדי חמלה לבעלי חיים, אבל הרגשתי שהדגים האלה שרויים בעצב עמוק, שלא יצליח להתמוסס בעזרת ניקיון שטחי.

המשימה היומית הבאה שהיה עליי למלא הייתה ריקון המלחיות והפלפליות, ניקיון יסודי שלהן, ומילוי מחדש. מעולם לא הייתי פרפקציוניסטית, אבל המשימה הזאת סחפה אותי אליה, ומצאתי את עצמי נשאבת למחול המלח והפלפל, מכניסה כל גרגר אל תוך המיכל, לא מפספסת אף טיפת רוטב עקשנית שהתקשתה ומסרבת לרדת. משם המשכתי לניקיון המעמדים של הסוכר הלבן, החום, והממתיק המלאכותי. הקפדתי על הסדר; לבן, חום, צהוב, ולא הותרתי רווחים מיותרים בין השקיות. ביום שלישי המשימה הייתה הכנת קופסאות בהן מניחים את האוכל שלקוחות מזמינים הביתה, לטייק – אווי. הרכבת הקופסאות הייתה דומה לאוריגמי, ונדרשו זהירות ודיוק על מנת להשלים אותן. בסוף הצטברו להן כחמש עשרה קופסאות גדולות, וכשהסתכלתי על הערימה שהכנתי במו ידיי הרגשתי סיפוק שלא זכרתי מאז ימי בית הספר, כשהייתי מכינה מבנים קטנים מגלילי נייר טואלט בשיעור יצירה. במשמרת הבאה שלי הסתכלתי על דף המשימות היומיות, ונבהלתי לגלות שעליי לנקות את השירותים באופן יסודי. ניגשתי למטלה בידיים רועדות, מכוסות כפפות גומי. ריח השירותים המוכר הפך לחריף יותר בשעה שהתכופפתי מעל האסלה, ועיניי הסורקות אחר לכלוכים גילו שהשירותים יותר מטונפים אפילו ממה שחשבתי בהתחלה. כשבכל הפחים היו שקיות חדשות וריקות, האסלות היו מצוחצחות, הרצפה מבריקה ומעלה ניחוח קל של אקונומיקה, התזתי כמה שפריצים של מפיץ ריח, והסתכלתי על העבודה שעשיתי. שוב, להפתעתי, חשתי בגאווה נוכח מעשה ידיי, למרות שהיה זה רק חדר שירותים.

במשמרת הבאה הדבר הראשון שעשיתי היה להסתכל בדף המשימות יומיות. שבוע חדש התחיל, ולא יכולתי לחכות לראות מה אצטרך לבצע עכשיו. המשימה הראשונה בדף הייתה 'לוודא ניקיון לקוחות'. לא הבנתי מה זה אומר, לכן שאלתי את המלצרית הוותיקה לפשר העניין. המלצרית הביטה בי בזלזול בו מביטים אנשים בעלי ניסיון בצעירים חסרי כל ידע, והסבירה שגם אם בית הקפה נקי כל רגע יכול להיכנס לקוח מלוכלך ולהרוס את כל העבודה הקשה, ולכן עליי לעזור ללקוחות בשמירה על היגיינה אישית. לא רציתי להקשות בשאלות ולהמשיך לקבל מבטים מזלזלים, אז התחלתי לעבור משולחן לשולחן ולנקות לקוחות. חששתי שהם יעלבו, אבל הלקוחות נראו מורגלים לדבר, ושמחו דווקא שאני עוברת עם ממחטה על צידי פיותיהם המכוסים רוטב עגבניות, טופחת קלות על חולצתם ומפזרת את פירורי הלחם הרבים שהצטברו, פורשת מפית על ירכיהם שלא יתלכלכו חלילה. כשלקוח אחד רמז לי בקריצה לכיוון נעליו, הלכתי למחסן וחזרתי ממנו עם מברשת ומשחת נעליים. כשנעלי הגברים הבריקו מצחצוח, עברתי לשיערות הנשים, אותן סירקתי בעדינות אך בנחישות עד שהיו ללא קשרים. זה היה יום מתיש, שכן הלקוחות לא הפסיקו להגיע, והם אף פעם לא היו נקיים מספיק. הבנתי שהולך להיות שבוע קשה, אבל רציתי מאוד לסיים אותו כהלכה, ולבצע עד תום כל משימה שתינתן לי. וכמו אחרי כל משימה, הגמול היה ההרגשה הטובה שהתפשטה בגופי לאחר שהבטתי על עבודתי. הסתכלתי ארוכות על כל הלקוחות, נקיים כאילו יצאו הרגע מביקור בסלון יופי, אוכלים בתיאבון, מודים לי תוך כדי הלעיסות על השירות המסור שלי. כשהגעתי הביתה בסיום המשמרת, הרגשתי מלוכלכת כמו שלא הייתי מימיי. שפשפתי את גופי עד שבמקומות מסויימים העור שלי החל להיבקע ולדמם מעט, חפפתי את ראשי בעוצמה כזו שציפורניי הותירו שריטות בגולגולתי.

למחרת בבוקר כמעט ולא הצלחתי לקום מן המיטה. החורף התחיל להראות סימני עזיבה, ומדי פעם היו ימי שרב מופיעים בהפתעה כמו משום מקום. זה היה אחד מאותם ימים, וכשיצאתי משמיכת הפוך שלי גיליתי שאני רטובה לחלוטין מזיעה. לא הספקתי להתאפר ולא לשתות את הקפה שלי, רצתי לעבודה בשיער פרוע, והגעתי אדומה ומתנשפת. חשבתי שאוכל לשתות קפה כשאגיע, אבל היה זה יום עמוס, הרבה לקוחות נכנסו באותו הזמן, והמלצרית עודדה אותי לסיים מהר עם המשימה היומית, כדי שאוכל להתפנות לדברים אחרים. המשימה הייתה לטעום את כל המוצרים פגי התוקף, ולבדוק אם הם עדיין אכילים. כשהרמתי את עיניי מהדף, פגשתי במבט של המלצרית. היא לא התכוונה לתת לי לחמוק מביצוע המשימה הזו. "גם ככה הם מקדימים את התאריך שבו המוצר פג תוקף כביכול, בשביל להימנע מתביעות", היא ניסתה לעודד אותי. בפעם הראשונה מאז התחלתי לעבוד בבית הקפה, נכנסתי למטבח. הטבחים עצרו מעבודתם בבת אחת והסתכלו עליי, אבל כשראו שאני לא מזיקה חזרו לחתוך ירקות בלי ששאלו שום דבר. הוצאתי מוצרים שונים ובדקתי את התאריכים הרשומים עליהם. כמעט כולם היו פגי תוקף. לקחתי חתיכת גבינת סנט מור שתוקפה פג לפני חודש, וחתכתי חתיכה קטנה. הגבינה הייתה טעימה, והעובש נראה כאילו הוא נמצא שם בכוונה. שמתי את הגבינה בקופסת ה'לשמור'. המוצר הבא הייתה קופסת עוגיות בטעם ג'ינג'ר ושקדים שהייתה טובה עד לפני שבועיים. לקחתי עוגייה אחת, קראנצ'ית אבל במידה, הטעמים השתלבו בצורה מושלמת, וחשבתי שלא יקרה כלום אם אטעם עוד אחת, ליתר ביטחון. כך עברו בפי מקלוני פרמז'ן, גרנולה, טחינה אתיופית משומשום מלא, כדורי תמרים וזרעי צ'יה, ממרח ארטישוק ושמן כמהין. כולם היו טעימים, גם המוצרים שפג תוקפם לפני שנה. אחרי שעתיים של טעימות הרגשתי שאני לא יכולה להכניס יותר דבר לפי, הבאתי את קופסת המוצרים למלצרית הוותיקה, וביקשתי שמישהו יחליף אותי. "לא", היא אמרה בשקט, "זו המשימה שלך ואת צריכה לבצע אותה". מעורפלת משובע, חזרתי למטבח. בסוף היום הרגשתי שאני עלולה להתפוצץ בכל רגע. התנדנדתי הביתה, נשכבתי על המיטה, ונרדמתי ברגע אחד. השינה שלי הייתה שקטה, נטולת חלומות, בבוקר התעוררתי באותה תנוחה בדיוק ועם הבגדים של יום האתמול לגופי.

מאז עברו ימים רבים. יום אחד היה עליי לסדר את כל הכיסאות בצורת ארמון המתנשא לגובה, ואז לפרק את הכל. ביום אחר לקחתי אוטובוס לצפון, להביא משם מנגו טרי שנקטף זה עתה. לא אשכח את יום חילופי העובדים, בו שוטפי הכלים הפכו למלצרים ליום אחד ואני שטפתי את כל הכלים. זה נעשה לשם גיבוש הצוות, לקרב אותנו אחד לשנייה על ידי זה שכל אחד ילמד על בשרו מה חווה האחר. אותו עיקרון מנחה הוביל גם את משימת השולחנות, שבה עמדתי על ארבע והלקוחות אכלו על גבי, בזמן שהשולחנות מגישים להם את האוכל. להפתעתי השולחנות התגלו כמלצרים מוכשרים, ולא הפילו אף מגש מרגליהם. בזמן שהגישו את המנות, זרקו לי מילות עידוד על תפקודי המצוין כשולחן. אחד מהם אמר לי שנראה כאילו נולדתי לזה. עם הזמן הפסקתי לחזור הביתה ממשמרות. לא היה כבר טעם בחזרה רק לשם שינה מהירה, והתעוררות חטופה בבוקר שאחרי, מלווה בריצה נסערת לבית הקפה. הרצפה במסעדה הייתה טובה דיה לשינה, ובין כה וכה מצאתי שאני צריכה הרבה פחות שעות שינה מבעבר. למעשה, בגלל שלא הספקתי לבצע את המשימות היומיות ביום, התחלתי לעבוד עליהן אל תוך הלילה. בשיטה הזו יכולתי להשלים אותן עד תום, וזכיתי לשבחים רבים מן המלצרית הוותיקה. מיום ליום היא נעשתה נחמדה אליי, עודדה אותי במילים טובות ובמחמאות, והפכנו להיות כמעט חברות. החיים נעשו קלים יותר. הפסיק להיות לי קשה כל כך לטאטא, לנקות את הניקוז של הביוב, להעיף  אבק מהמדפים. הרוטינה הפכה למנחמת, מחבקת, ואני נאחזתי במשימות היומיות כמו תינוק האוחז בשד אימו. כבר לא היה לי חם. הזיעה הפסיקה להפריע לי, כל גופי התקרר ונרגע. בוקר אחד המלצרית הוותיקה הגיעה לבית הקפה, והאכילה אותי. אסירת תודה, פערתי את פי ונתתי לכדורים החומים הקטנטנים להישאב פנימה. אצות הפלסטיק הפריעו לי בשדה הראייה, אבל הצלחתי לתפוס כמעט את כל האוכל. אחר כך היא אספה אותי בכוס זכוכית, והסתכלה עליי מבעד למים. "כמה את יפה ככה!" היא התפעלה בכנות, ואחר כך שפכה אותי למיכל זמני, קרצפה את האקווריום טוב טוב, מכל הכיוונים, החזירה את האבנים והאצות, שמה מים נקיים ושקופים, והכניסה בעדינות גם אותי. "אל תשכחי להעיף מבט על המשימה היומית שלך", היא אמרה, "עדיף שתסיימי עם זה כמה שיותר מהר".

marianna raskin
מודעות פרסומת

מה קשה בלעבוד בבית קפה

זה מרגיש שאני זורעת רוע בעולם. אני זורקת כמויות של חד פעמי, ושל אוכל. אני קמה מוקדם אחרי משמרת ערב, לא מחייכת לאנשים, לא אומרת בוקר טוב. מעקמת פרצוף כשהם נכנסים כי אני יודעת שזה אומר עוד עבודה בשבילי. מכינה להם קפה לא טעים. אם הם זקנים אני מתעצבנת שאני צריכה לדבר חזק כדי שישמעו, אם הם אמריקאים אני מתעצבנת שהם לא למדו עברית ושהם לא מבינים שצריך לשים טיפ, אם הם ילדים בחופש הגדול הם יכולים לשכוח ממני. כל המקום מלא בחומיינים וג'וקים. המזגן לא מקרר. אין יעה כבר שבוע והעיתון לא באמת אוסף את כל הלכלוך, הקיסמים כמעט נגמרו אז לא בטוח שתקבלו כאלה בסוף הארוחה. אני מזיעה. אני לוקחת הזמנות בשיער פרוע, נוטפת זיעה, עוברת על רשימת הלחמים לבחירה במהירות. הכל שקר, גם- הכוסמין לא באמת כוסמין, ואני לא יודעת באמת מה מחמצת ומה לא מחמצת. אין בעיה אמיתית בלהגיש ארוחת בוקר אחרי 12:30, פשוט נמאס לנו משוברים. אני יודעת שלא קיבלתם את המאפים שמגיעים לכם עם הארוחה המשודרגת, המטבח תמיד שוכח להגיש אותם עם סלסלת הלחמים, טוב ששמתם לב כי אם לא תשימו לב פשוט לא תקבלו. יש לקוחות נוראיים, שמבקשים עוד חמאה למשל ואז לא יעזבו אותי עד שהחמאה לא תגיע אליהם, גם אם אני מסבירה להם שהזמנתי את החמאה ובעוד רגע המטבח יוציא את החמאה, יצלצל בפעמון וככה אני אדע שאני צריכה ללכת ולהביא להם את החמאה, אבל בינתיים אני צריכה לטפל גם בלקוחות אחרים. אבל האמת שלא ממש אכפת לי מלקוחות נוראיים, אני מרגישה מלצרית נוראית בעצמי לפעמים. אני יודעת שהם נוראיים כי הם מאחרים לאסוף משהו מאיפשהו או משהו כזה, לא שאני מבינה למה הם בחרו לשבת לאכול ארוחת בוקר בבית קפה אם הם בכזה לחץ, אני מניחה שהם לא יודעים אחרת. אבל אם היה לי רגע הייתי יכולה לחייך אליהם, להגיש להם כל מה שהם צריכים, להסביר להם באריכות על כל סוגי הפירות שיש לנו בשייקים. היה מתאפשר לי להוסיף עוד קצת טוב לעולם הזה, לגרום למישהו לבוקר נינוח, או לחיוך, או לשיחה. אני מרגישה שכולם מפסידים בסיטואציה, בעלת המקום בהפסדים, כתוצאה מזה אף אחד מאיתנו לא מקבל משכורות בזמן או את הזכויות שלנו, אנשים משלמים יותר מדי על חוויה לא נעימה. אבא אומר שכשהוא השתחרר הוא עבד מבוקר עד לילה בלרסס ג'וקים, וסבא יצא מהשואה והלך להיות פועל בניין, ושאנחנו דור מפונק. אני מבינה את זה, מודעת לכך שאלה בעיות עולם ראשון, ובכל זאת אני מרגישה מטומטמת לנקות חלונות כשאני יודעת שגם ככה הלחם שהוגש ללקוח נפל לפני רגע לרצפה, ולקרצף שירותים כשהאסלה מתפרקת והמנעול נועל כל אדם שני בתוך התא. אני מתוסכלת מלקושש טיפים, ולהיות בחוסר ודאות לגבי סידור העבודה שלי כי כל העובדים עזבו ואין לדעת איזה גלגלונים באוויר אצטרך לבצע בשבוע הבא, אני מפחדת רק מהמחשבה. בסוף אני חוזרת הביתה גמורה, נעלי העבודה החדשות שלי פצעו לי את כל המאחורה של הרגל וזה כואב נורא. יש לי דלקת בדרכי שתן, וזה צורב ומלחיץ. אין לי כוחות לעשות כלום חוץ מלראות יוטיוב, אבל אז אני מדוכאת מזה שאני רואה יוטיוב ולא לומדת למבחן אמי"ר. עוד חודש זה נגמר, אבל מיום ליום אני לא מבינה איך יש אנשים שעובדים בבתי קפה ושיושבים בבתי קפה. אני כבר לא יכולה לעשות אף אחד מהם.

מתי זה עכשיו?

אני חושבת שבכל קבוצה שאני נמצאת בה, באיזשהו שלב הבנות מגיעות למסקנה שאני זקוקה למייקאובר. זה כאילו יש לי בעיה עם לדעת איך לסדר את עצמי, כאילו פספסתי את השיעור שבו סיפרו לכולן מה צריך לעשות בשביל להיראות כמו שצריך, ומאז אני מנסה להשלים פערים ללא הצלחה. היו תקופות שקניתי בגדים יפים, אבל שמרתי אותם בארון כי לא רציתי לבזבז אותם. אני לא יודעת בדיוק להסביר מה אני הקטנה חשבה, אבל אני מבינה אותה לחלוטין. החיים שלה לא היו החיים שהיא רצתה לחיות, וחבל לבזבז בגדים כל כך יפים על יומיום של מישהי זרה. הייתי קונה שני עיפרון שחור- אחד בשביל להתאפר, השני לשמור לימים טובים שיבואו. משהו בגנים השואתיים שלי גם לקח בזה חלק, בפסטיבל האגירה שהתחולל בארון הבגדים ובמגירות. פעם זכיתי בפרס כספי גדול יחסית, והדבר הראשון שעשיתי זה ללכת לסופר פארם ולקנות שם כל מה שיכולתי. עד שהגעתי לקופה שמתי את כל המוצרים בתיק, כי לא נשאר לי מקום בידיים. הקופאית הסתכלה עליי במבט מוזר והראתה לי איפה מונחות הסלסילות. לאט לאט היו יותר אירועים בחיים שלי שהרגשתי ששווה להיראות טוב בשבילם, אבל עדיין כשבימי שישי בקומונה הלכנו כל הבנות לקריון, תמיד בחרתי את הבגד הכי מוזר, הכי יקר, הכי לא מתאים.

בשלבים שונים בחיים מצאתי את עצמי תוהה- למה הכל קשה לי כל כך? ב'תרקדי את זה' הן שרות את זה מדוייק- "כמה עוד אוכל להסביר לעצמי
שזה אמור להיות קל"
כולן מוצאות עבודה, ואני נתקעת בפינת ליטוף, השירותים נמצאים בקצה השני אז אני פשוט לא שותה, ומדי יום מתים לי שרקנים בידיים מהחום ומליטופי הילדים. כולן עושות דיאטה ואני אוכלת רק גמבות וגזר ונהיית צהובה. כולן עושות בגרויות ואני נרדמת בספרייה, כולן עושות רישיון ואני מדחיקה, כולן סובלות בצה"ל אבל אני מקבלת ריתוק 37 יום.

כבר שבועיים אני מנסה לגרום למעסיקה שלי להפריש לי פנסיה. זה כל כך מתסכל, מרגיש כאילו כולם מנסים להציב לי מחסומים ולאף אחד אין באמת מושג מה לעשות. אבא אומר שזה ככה, מערכות ישנות ומבולגנות, ושגם לו אבדו המון כספים במהלך השנים, והוא היה צריך להילחם בפקידים שרק בלבלו אותו יותר. הוא מסביר לי איך לדבר איתם בטלפון, לא לאפשר להם להגיד לי מילים שאני לא מבינה, לא לפחד לצאת מטומטמת. אני תוהה מה אנשים שאין להם מי שיתמוך בהם ככה עושים, או יותר ספציפית, מה חברות שלי עושות. תכל'ס, אני יודעת מה הן עושות- לא מקבלות את מה שמגיע להן. כל העובדים ששאלתי אמרו שהבוסית מעולם לא הפרישה להם לפנסיה, ולפי החוסר אונים שלה מול הדרישה שלי נראה שהיא לא הפרישה לאף אחד בחמש שנים שבהן היא מנהלת את העסק. זה הכל נשמע מדכא רצח, אבל בסך הכל כשאני מצליחה להסתכל על התמונה הגדולה אני אומרת לעצמי- הגעת. את בשלב הזה שחיכית לו כל החיים, השלב של להוציא לאור את כל מה שאגרת בפינות אפלות בחדר. תראי אותך! נלחמת במערכות הגדולות שמנסות לדפוק אותך! הולכת לבד לראות דירות! קובעת תורים לרופאים! את חיה בחיים של עצמך, אז כדאי שתלבשי את השמלה הכי הכי יפה שלך.

Sonia Delaunay

הפתעה!

הבוס של חמודיק סטלן כזה, אומר דברים ואז שוכח, נואם נאומים שהוא לא מתכוון אליהם, מתווכח סתם על שטויות. אבל מדי פעם הוא מגניב לחמודיק שטר של 200, או שולח אותו להובלה שהוא יודע שנותנים עליה טיפ טוב. בחודש שעבר הוא זרק שמי שיהיה העובד המצטיין החודש יקבל סופ"ש בבית מלון, ולא עשה עם זה שום דבר. באחת מהנסיעות הארוכות שלו להובלות ובחזרה, חמודיק החליט להתקשר לבוס ולשאול אם התחרות עדיין בתוקף, ואם הוא יוכל לקבל את הפרס במידה ויעבוד ממש קשה. הבוס קצת צחק עליו, ואז נתן לו 1,500 במזומן. אם מישהו היה מספר לי שזה מה שחמודיק יעשה- לא הייתי מאמינה לו בשום אופן, זה כל כך לא הוא! אבל בשישי בבוקר הגעתי למלון במיקום הכי טוב בתל אביב, עם פינת קפה שפתוחה 24 שעות, גג עם מיטות שיזוף, שובר לארוחת בוקר בבית קפה האהוב עליי, וכוסות קאווה בכניסה. כששאלתי אותו איך היה לו אומץ לבקש את זה מהבוס שלו, הוא אמר "זה היה בשבילך". הכל הסתדר בדיוק, כל מסעדה שהגענו אליה התחילה להתמלא רק כמה דקות אחרי שהתיישבנו, ולאנשים שעמדו מאחורינו בתור כבר לא נשאר מקום חוץ מבשתי השורות הראשונות.

כשאני חושבת על זה עכשיו, לא באמת הכל היה מושלם- הים היה מלא מדוזות וכמובן שנעקצתי, התערוכה במוזיאון תל אביב נפתחת רק בחמישי הזה אז לא יכולנו לראות אותה. וכמו שקורה לי לפעמים כשחם מאוד, לא משנה כמה שתיתי כאב לי הראש ברמות ולא הבאתי אקמול, ואז החלטתי לקנות אקמול רק בשישי בערב כשהסופר פארם היחיד הפתוח היה רחוק יחסית. אבל כשעצרתי את עצמי מלקנות מדבקות של עציצים ויומנים לשנה הבאה בנימוק שדברים יכולים להיות יפים ועדיין להישאר פה, חמודיק נקרע מצחוק ולא עזב אותי עד שיצאנו מהחנות, וכשראינו סרט שמאלני סיכמנו ביחד שלא נספר לאבא שלי בחיים שזה מה שראינו, ופשוט הכל היה מושלם כי היינו ביחד כמו שני אנשים בוגרים. כמה זה שונה מהצימר בצפון שלקחנו כשהיינו בצבא עוד, מבולבלים ואוכלים את עצמנו.

כשהוא הציע לי לגור איתו לפני כמה חודשים, אמרתי לא. הוא מאוד נפגע בהתחלה, בעיקר בגלל שכהרגלי דיברתי עם עצמי בראש והגעתי כבר למסקנות והחלטות בלי לשתף אותו. אבל כשהסברתי הוא הבין, אני פשוט מרגישה שאנחנו צריכים לא לגור ביחד עכשיו בשביל לשמור על הקשר שלנו, להשאיר אותנו עוד קצת בשלב שבו לא נצטרך להתעסק בחשבונות וקניות וניקיונות ונוכל להתעסק בעצמנו. גם ככה כל אחד מאיתנו יעבור שינוי גדול מאוד עם עצמו בזה שנתחיל ללמוד, ואני מעדיפה שההחלטה לגור ביחד לא תהיה ככה על הדרך, כי זה מסתדר, אלא החלטה בפני עצמה. נעבור את השנה הראשונה, ואז נחשוב על זה שוב. הוא מצא כבר דירה עם שותף ושותפה, ואני מחפשת עכשיו, עם החבר הכי טוב של חמודיק. עשיתי את כל הוידואים שיכולתי בשביל להבטיח שהוא לא מקנא או משהו כזה, חמודיק הוא זה שהציע בכלל לשדך אותנו. אני מקווה למצוא משהו פשוט וזול, עם שותפים נחמדים, קרוב לאוניברסיטה, וקרוב אליו.

בילי אליוט

מסע רוחני

כל מה שרציתי כשטיילתי במזרח זה לחזור הביתה ולהיות עסוקה. כל חווית הטיול שלי הייתה מחורבנת, החל בתכנון וכלה בביצוע, וכששוטטתי בהודו ונפאל המומה ומבולבלת הכנסתי את עצמי למצב מלחמה, ושיננתי לעצמי; התחלת את הטיול הזה, תסיימי אותו כמו שצריך, ואז תוכלי לעשות מה שבא לך. שנאתי לקום מאוחר, שנאתי להגיע כל יום לאותו בית קפה, להזמין את אותה עלק ארוחת בוקר ישראלית, לחכות לה המון זמן בלי יכולת לעשות שום דבר כדי לזרז את העניינים. לא הצלחתי ליצור קשרים כמעט עם אף אדם, ובפעמים המעטות שכן הצלחתי נתליתי בקשר כמו טובעת בחבל שנזרק לעברה. שנאתי ללכת לחוגים מטופשים שמתיימרים ללמד סודות מן המזרח לתייר המערבי המצוי. שנאתי לחפש מידע בקבוצות פייסבוק. שנאתי להיות ארנק מהלך על שתיים. התגעגעתי למטבח שלי, ללהכין אוכל בעצמי בלי שמישהו צריך לשרת אותי, לירקות. התגעגעתי לארון בגדים שלי עם כל השמלות האהובות שלי, לשולחן כתיבה שלי ולארון ספרים שלי. לחברות שלי, לאמא שלי. לתחושה המפולאה של לצאת לרחוב ולדעת בדיוק איזה אוטובוס לקחת, איפה הקפה הכי זול, איזה מסלול ריצה יש באיזור. לקבל סידור עבודה לשבוע הבא, ולדעת בדיוק מה אעשה כל יום. זה נשמע לי בורגני וחומרני נורא, ובזמן שרבצתי בגסטהאוס לא הבנתי מה הבעיה שלי, למה כולם נהנים מהחופש האינסופי, מ"זמן הודו", ורק אני מתעקשת בילדותיות על לוח זמנים מסודר, כמו ילדה בגן שזקוקה לסדר יום. חיפשתי נושאות אחר האמת, איפה אני יכולה למצוא את הודו בתוך בליל קריאות ה"אחי, אחותי, מא'ם!" שאני שומעת ברחוב. הייתי הולכת בין כפרים והרים, מסתכלת על הנוף, ומדמיינת את עצמי לובשת חולצה חלקה, אוספת את הישער לקוקו גבוה, צועדת לעבודה בנחישות עם קופסת אוכל של סלט. פינטזתי על לשרת באדיבות קשישים חביבים בבקרים, ללמוד לפסיכומטרי בערבים, לחזור לכושר, לאכול בריא. בעיקר קראתי המון ספרים כדי להתעלם ממה שקורה סביבי, וספרתי את הימים לחזרה הביתה.

אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשחזרתי הביתה זה יומן משוכלל, שכולל מעבר לפריסת הימים בחודש גם טבלה למשמרות, טבלה לספורט, טבלת הוצאות, מטרות שנתיות חודשיות שבועיות ויומיות, ספרים שצריכה לקרוא, פודקאסטים שצריכה לשמוע, הגיגים שצריכה להעלות על הכתב, ועוד ועוד עמודים מקושטים במדבקות וציורים קטנים. הכי שימושית הייתה כפולה עליה ציירתי הרבה הרבה חודשי ינואר קטנטנים, ומעל כל טבלת חודש קטנה רשמתי משימה שעליי לבצע באופן יומי. כל יום בו ביצעתי את המשימה זכה למרקור צהוב זרחני. מהר מאוד מצאתי עבודה, נרשמתי לפסיכומטרי, למירוץ ת"א, ירושלים, ומירוץ נשים, והלכתי לימים פתוחים באוניברסיטאות. לאט לאט הרגשתי שאני חוזרת לעצמי. אף פעם לא הייתי ילדה מסודרת עם עטים צבעוניים שעושה שערים מקושטים למחברות, ומעולם גם לא נחשבתי חרוצה או משקיענית, אבל אני נשבעת שהטבלאות הממורקרות העניקו לי יותר שקט נפשי ושלווה מאשר כל היוגה בהודו. גם ליוגה נרשמתי כשחזרתי לארץ, ופה אני מתחברת הרבה יותר. המורה שלי בהודו רק כעס עליי שאני לא מספיק גמישה ורצה לראות התקדמות, דיבר כל הזמן על כמה יוגה זה מרזה. המורה שלי פה דורשת מההכרה שלי להיות צלולה, מבקשת ממני למצוא מטרה, מראה לי איך הנפש שולחת לי איתותים דרך הגוף.

בעוד שבוע בדיוק אני ניגשת למבחן פסיכומטרי, למרות שאני לא כל כך צריכה. הוצאתי המון כסף על הקורס ועל המבחן עצמו, הייתי צריכה לשלב את הלימודים עם עבודה, כושר, חברות ומשפחה, ופעמים רבות נכשלתי. זה יצר מתח ביני לבין חבר שלי, זה גרם לכך שלא רצתי בחודש האחרון, ובאופן כללי התקופה האחרונה לחוצה ואני מתקשה להירדם בלילות מתוך חרדה כלכלית ורגשות אשמה על כך שלא למדתי מספיק. אבל זו אחת ההחלטות החכמות שעשיתי בחיים, אין לי ספק. ואני גם פשוט שמחה.

Yukuse Yonezu

חוץ ופנים

אני לא כל כך נרדמת בלילות האחרונים. כשחזרתי מהמזרח הייתי ממש עקבית עם המדיטציה, ונרדמת כל יום כשאני מתאמצת לא לחשוב על שום דבר ולהתמקד בנשימות. כמו הרבה דברים שהזנחתי בתקופת הפסיכומטרי- גם זה הלך, אבל אני חייבת לחזור לזה, גם כדי להירדם וגם כי רוגע נפשי זה מה שישפיע לי על הציון בסוף יותר מכל המתמטיקה. אני חושבת על כמה אצליח ללמוד מחר, על המשמרת שיש לי מחר, על כסף. נהייתי קצת בפאניקה כלכלית. במידה מסויימת זה חשוב, זה יותר טוב מתקופות שבזבזתי בלי הכרה, אבל זה מלחיץ אותי מאוד להגיע לאוניברסיטה בלי חיסכון משמעותי, כשזה מרגיש שאנשים בגיל שלי הצליחו לצבור יותר. וגם אי אפשר להתחרות בחמודיק, שעובד 12 שעות ביום ולא מוציא כמעט בכלל. חוץ מכל זה, ככל שאני לומדת יותר על התעשיות של הבגדים ומוצרי טיפוח, ככה אני מפתחת יותר גועל משופינג ומקניונים. תובנה משמעותית ראשונה שנחתה עליי יום אחד היא שאני לא צריכה כלום. המונח "אני צריכה" מאוד נפוץ אצלנו בבית, כשאמא או האחיות מנסות להסביר למה הן קנו עוד משהו. האמת היא שאני באמת לא צריכה כלום, ואני מפיקה יותר סיפוק מלראות את טבלת ההוצאות שלי כמעט ריקה מאשר לקנות עוד חולצה לבנה שגם ככה יהיו לה כתמים צהובים בבתי השחי אחרי שתי לבישות. בתור אחת עם עור פנים בעייתי, הייתי מוציאה כל כך הרבה כסף על מוצרים שאמורים לעשות לי עור חלק נקי מפצעונים, לנקות, לייבש, לקלף, להזין, לא יודעת מה, ומעבר לזה ששום דבר לא עבד, לדעתי גם עשיתי לעצמי נזק עם כל השטויות האלה שמכרו לי.

לפני כמה חודשים הלכתי לרופא עור עם דמעות בעיניים. מהרגע שהגעתי לגיל ההתבגרות היו לי חצ'קונים, והם פשוט לא הפסיקו, גם לא אחרי רואקוטן. לכל החברות שלי התקופה הזו כבר עברה, למי שלא- לקחה רואקוטן ואז הכל הסתדר, ורק אני ממשיכה להיאבק עם שטיפות פנים למיניהן, מסכות, קרמים, משחות, והרבה הרבה איפור. מי שלא חוותה את זה לא תבין, אבל הבעתה האיומה מלא לישון בבית, נגיד בטיול או בסמינר או סתם אצל חברה, ואז לקום בבוקר עם מספר חצ'קונים חדשים ובלי החדר מקלחת הרגיל שלך עם כל המוצרים שלך- זו חוויה באמת קשה. את לא באמת יכולה להיות ספונטנית. את צריכה להתפלל שאלוהים יחמול עלייך ולא יתקע לך עוד כמה חברים חדשים רגע לפני האירוע החשוב, מה שכמובן תמיד קורה בסופו של דבר. וזה גם כואב, הפנים שלך תמיד תמיד כואבות ומציקות. כשאת בלי איפור את מתביישת, מה חושבים מי שמסתכלים עליי, שאני מלוכלכת? שאני לא יודעת לשמור על שגרת טיפוח, לא אוכלת בריא? שנתקעתי בגיל ההתבגרות? וכשאת עם איפור את עוד יותר מתביישת, הם בטח רואים את הפצעים דרך האיפור, צוחקים שאני בכלל מנסה להסתיר. ניסיתי להימנע מחלב וסוכר, ניסיתי לייבש את הפנים, ניסיתי להוסיף לחות, ניסיתי לשתות מלא מים, ניסיתי להירגע כי לחץ גם משפיע. בעיקר חיכיתי שזה יעבור, עד שהרופא אמר לי שכדאי שאלך לרופא נשים כי זו כנראה בעיה הורמונלית שנגרמת בגלל השחלות הפוליציסטיות שלי, וזה לא יעבור.

בערך בכיתה ט' או י' איבחנו לי את השחלות הפוליציסטיות, כי המחזור שלי הגיע אחת לחצי שנה פחות או יותר. אני רק זוכרת שהייתי צריכה לשתות הרבה בלי לעשות פיפי, ואז עשו לי אולטראסאונד ובסוף נתנו לי גלולות כדי שיהיה מחזור סדיר. לא כל כך הבנתי מה זה, ואני עדיין לא סופר מבינה כי אצל חברות אחרות זה הופיעה בצורות שונות לגמרי. בכל אופן אף פעם לא ידעתי שזה יכול לגרום לאקנה, וברגע שהבנתי את זה רציתי לבכות מאושר- אני לא אשמה! יש לי תסמונת, וזה מה שגורם לפנים שלי להיראות ככה, אני לא עושה שום דבר לא בסדר. זו באמת הייתה פריצת דרך עבורי, היא לא פתרה את המצב אבל לפחות הוכיחה את חפותי. הרופא הסביר שגם אם אקח רואקוטן, הפצעונים כנראה יחזרו, כמו שקרה בפעם הקודמת שלקחתי. אבל שווה לנסות, ושווה להקטין את הסבל שלי, וכבר חודשיים שחיי הרבה יותר טובים. הפנים שלי לא חלקות, אבל עצם זה שאני יודעת שאני יכולה לחזור ממשמרת ולא בהכרח להצטרך לטפל במה שצץ לי על הפרצוף במהלכה, שאני יכולה לחזור מתל אביב ולדעת שלמרות הזיעה והלחות והלכלוך- הכל כנראה יהיה בסדר, שאני יכולה להתאפר סתם כי מתחשק לי; פשוט איכות חיים.

Fred Tomaselli

מה למדתי מהפסיכומטרי עד כה

1.אני ממש לא חכמה כמו שחשבתי, באמת. בגלל שבבגרויות השיטה שלי הייתה ללמוד יומיים לפני הבגרות ועדיין לקבל ציון טוב יחסית, התקבע אצלי דימוי של "חכמה טבעית" כזאת, שלא צריכה לשבת ולחרוש כמו כולם. זה מה שחשבו עליי האנשים בכיתה שרצו להרוג אותי בכל פעם ששמעו שקיבלתי ציון גבוה משלהם למרות שהם השקיעו הרבה הרבה הרבה יותר ממני (בלשון המעטה). העובדה שלא היו בבית הספר שלי ציוני מגן גרמה לשיטה הזו לעבוד מצוין, ואני זרמתי עם הקטלוג שלי בתור חכמה. לא סופר גאונה, אבל בעלת קליטה מהירה ויכולת הבנה. זה לא שעכשיו אני חושבת שאני סתומה באופן חסר תקנה, אבל לגמרי עברתי שיעור קצר בענווה, כי לא רק שבמתמטיקה אני באמת כמה רמות מתחת לממוצע, גם באנגלית ובעברית אני לא עילוי, ובאופן כללי אני מהחלשות בכיתה אם לא ה. לדעתי מי שיותר חלש ממני בכיתה זה רק מי שקיבל התאמות למבחן הפסיכומטרי עצמו. מוזר, אבל המסקנה הזאת מדכאת אותי רק במידה, ולא גורמת לי לשלוח את עצמי לאבדון. אני מרגישה שבמובן מסוים תמיד ידעתי שזה לא נכון, וששום דבר לא יכול להחליף השקעה ועבודה קשה, והתבאסתי על עצמי שאני לא מצליחה לשבת על התחת וללמוד. אני יודעת שזו הפעם האחרונה (בעזרת השם) שבה אני אצטרך לגעת במתמטיקה, ולכן אין מה להתבאס על זה יותר מדי. אני לא רוצה להגיד כמיטב יכולתי, אבל אני באמת מתאמצת מאוד מאוד ללמוד את החומר ואת הדרך לגשת לשאלות מתמטיות, וזה באמת לא קל כי ההתעמתות עם שאלות לוקחת לי כפול זמן מלאחרים, ומתסכלת אותי עד דמעות, ואני ממש גאה בעצמי על שאני בכלל מתמודדת עם זה. יש הרבה אנשים בכיתה שהחליטו פשוט לוותר על החלק המילולי בגלל שהוא קשה להם מדי, והנה אני, מתמודדת.

2. אני לא נעדרת היכולת לשבת על התחת, וזה משתפר עם הזמן. בתחילת הקורס באמת היה לי קשה מאוד והייתי פותחת פערים עצומים, כהרגלי. עם הזמן החרדה מהבחינה ומזה שאני לא לומדת מספיק גרמה לי לא להצליח להירדם בלילה ובאופן כללי לא לתפקד, ואז הבנתי שיהיה הרבה יותר פשוט לשבת ולחרוש, ואז אני ארגיש טוב יותר. התחלתי לשים בעדיפות ראשונה את הלימודים (RIP ריצה), ובעזרת חמודיק הצלחתי להשלים את רוב הפער. פתאום הבנתי שגם אנשים אחרים בכיתה לא עושים את כל כל כל שיעורי הבית, והתחלתי להרגיש טוב יותר לגבי עצמי. אני כמו כולם, קשה לי להתנתק מהטלפון, דעתי מוסחת הרבה, אני הולכת כל שתי דקות למקרר כדי לברוח מהשאלות, אבל באופן כללי אני מסוגלת ללמוד הרבה, אני מפיקה מזה סיפוק, וזה מה שאני הולכת לעשות בשלוש השנים הקרובות.

3. אני שונאת אנשים. כשחזרתי מהמזרח הייתי ממש מבואסת מזה שלא הצלחתי להתחבר שם לאף אחד פחות או יותר, והיה לי מאוד חשוב לעשות חברים בעיר מגוריי, שתמיד הייתה לי בעייתית מבחינת אנשים. באתי עם תקווה גדולה לעבודה, וחיכיתי מאוד לקורס פסיכומטרי שבו באיזשהו שלב כולנו נהיה חברים הכי טובים ונצא ביחד. אז נוצרה מעין חבורה קטנה, שלושה אנשים ואני, אחת נותנת לי טרמפ קבוע, עם אחת אני יושבת בהפסקות. יצאנו פעם אחת אחרי השיעור, ושבוע שעבר שלושתם באו אליי הביתה ללמוד ביחד. כמו ילדה לא מקובלת שמתרגשת שהגיעו לבקר אותה סוף סוף- קניתי עבאדי, עד חצות, ומיץ תפוזים, הכנתי קנקן מים וכוסות, וישבתי בציפייה. סתם, כן קניתי חטיפים, אבל כבר ידעתי שזה מקרה אבוד. את זו שאני יושבת איתה בהפסקות אני לגמרי מחבבת, אבל אני די סובלת כשאני עם שלושתם ביחד. אני לא יכולה להתמודד עם ההתנשאות על כל מה שהוא לא הם, עם רגשי הנחיתות של אחת מהן, ועם נושאי השיחה המוזרים. רבאק, כשיצאנו הם דיברו איזה רבע שעה בנונשלנטיות על אסון השיטפון, זה לא בשבילי החרא הזה. אבל יצאתי אחלה מארחת, וגם במקרה בפרק המילולי שעשינו קיבלתי 100 וגם את הערכתם הנצחית. אני חושבת שאני פשוט אדבוק בחברות המדהימות שאספתי לעצמי מרחבי הארץ, כל מפגש עם אנשים אחרים רק מוכיח לי כמה הן נדירות ומהממות.

4. אסטרטגיות של המורה. הוא לימד אותנו איך להגיע מאוזנות ורגועות יחסית לכל שאלה, איך לארגן את כל המידע במוח, איך לתכנן לו"ז למידה. שיטות מעולות, וחשובות באותה מידה לפחות כמו החומר עצמו. אני מקווה להצליח ליישם את כולן עד התאריך המיוחל וגם בבחינה, ועוד יותר מזה בשנותיי הסטודנטיאליות. עוד מישהי מרגישה שאני מתייחסת לכל התקופה הזאת בתור טיוטה לשנותיי הסטודנטיאליות?

5. במהלך תקופת לימודי הפסיכו קבעתי תורים לשני קעקועים חדשים.

Saul Steinberg